הפרק הנוכחי עוסק בנושא שכבר כמה שנים אני רוצה לדבר עליו ולבעיקר אולי להשמיע עליו.
לפני שנים ספורות כמטפלת באמנות צעירה התחלתי לעבוד בבי"ס לילדים עם צרכים מיוחדים- לקויות קוניטיביות. כמו כל מטפלת טובה, התחלתי בקריאה מעמיקה של חומרים בנושא וחיפשתי את דרכי על מנת להכיר את האוכלוסיה כמה שיותר, אוכלוסיה שלא הוקדש לה ולו קורס אחד במהלך לימודי האקדמיים. למרבית הפתעתי, כל הספרות (הפסיכולוגית ) שנתקלתי בה טרחה לבשר לי שאין הרבה תכלית לעבודה רגשית עם אוכלוסיה שכזו: התוצאות שעלי לצפות להן הוא תסכול הדדי שלי ושל מטופלי בשל חוסר נוקשות גדולה של אוכלוסיה זו, אי יכולת לתובנה ועל כן גם לשינוי. התחלתי לעבוד בביה"ס והופתעתי מהעוצמה של האמנויות והיכולת שלהן לסייע לאותם נערות עמן עבדתי להביע את עולמן.
הרבה נערות שקודם לכן לא היו כמעט ומדברות החלו יותר ויותר מביעות. היה נראה שכמו חיכו שמישהו יקשיב, יבקש, יראה כדי לפתוח את הלב, דרך האמנויות בתחילה ולאחר מכן יותר ויותר דרך מילים. הן פתאום נראו לי פחות "לקויות".... באופן כללי, עניין אותי מאוד לבחון את השפעת תרפיה באמנויות על יכולותיהם של לקויים קוניטיביים. בפרק הנוכחי אשוחח עם דר כוכבית אלפנט, בעלת מחקר פורץ דרך בתחום התרפיה במוזיקה עם תסמונת רט.
הפרק מוקדש לבית הספר היקר בו עבדתי ולילדות המקסימות שלימדו אותי משמעותה של אמונה במובן העמוק ביותר.
דר. כוכבית אלפנט הינה ראש בית הספר לטיפול באומנות של אוניברסיטת חיפה